<h1>ראבי"ה סימן אלף פ'</h1>
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה ושל עץ [רבי] אומר ינגב וחכמים אומרים יקלף את הזפת ושל חרס אע"פ שקולף את הזפת הרי זו אסורה. ואע"ג דאמרינן בפרק אין מעמידין [ל"ג ע"א] גוי ריבבן וכו' עד שנעשה כזורק יין לטיט, הכא יש מן היין הרבה ונותן טעם. אמר רבא דווקא שזפתה גוי אבל דרך בה גוי לא סגי לה בניגוב אלא בעינן קילוף. וכגון שאחרי הזפיתה דרך בה. ואם דרך בה בלא זפתה לא בעיא ניגוב דהא תרי לישני לא פליגי אהדדי. ויש אומ[רים] דפליגי, וללישנא קמא גוי (דריס) [דרך] בה וישראל זפתה מקודם (ו)נתקשה ולא בלע. ואין נראה.
ת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים ומודה רבי בקנקנים של גוים שהם אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסן לקיום ופרכינן עלה ממתניתין ואוקמ' מתניתין דלא דרך בה ברייתא דדרך בה. רבא כי הוה משדר גולפא להרפניא סחיף להו אפומייהו וחתים להו אביצרייהו קסבר כל דבר שמכניסן לקיום אפילו לפי שעה גזרו בהו רבנן.
דרש רבא נעוה ארתחוה. וכן מותר להגעיל חביות וכדתניא לקמ' [ע"ה ע"א] ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין. ובע"א פי[רשתי] לה בפרק כל שעה בסימן תס"ד. במה מנגבה רב אמר במים רבה בר [בר] חנה אמר באפר ולא פליגי הא ברטיבתא הא ביבישתא אתמר בי רב משמיה דרב אמרי תרתי תלת ושמואל אמר תלת ארבע בסורא מתנו הכי בנהרדעי מתנו בי רב משמיה דרב אמרי תלת ארבע ושמואל אמר ארבע וחמשה מר חשיב להו מיא בתראי ומר לא חשיב להו.
<h2>דף עה.</h2>
בעו מיניה מר' אבהו הני גורני דארמאי מאי א"ל תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאים וביקש לעשותן בטהרה הדפין והלולבין והעדשין מדיחם, ופר"ש עדשים היינו גת עצמו, ופסק דעל ברייתא זו סמכינן מדפשיט ר' אבהו מינה ולא אמרו לו זו אינה משנה, ולא סמכינן אמתניתין למיעבד לגת ניגוב. והעקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן ושל שיפה ושל גמי מישנן שנים עשר חדש רשב"ג אומר מניחן מגת לגת ומבד לבד ואיכא בנייהו חרפי ואפלי. ר' יוסי אומר הרוצה לטהרם מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זתים. נראה לפ' אפילו הן צונן שהם חזקים ומפליט[י]ן. רשב"ג אומר משום ר' יוסי מניחן בצינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רדופין וכמה עונה שהוא י"ב שעות. אמר רב יהודה הני רווקי דארמאי דמזיא מדיחן דעמרא מנגבן דכיתנא מיישנן שנים עשר חדש ואי אית בהו קטרי שרי להו. הני חלתא ודיקולי דחייטא בחבלי דצורי מדיחן, דצבתא, פירוש מין גמי, מנגבן, דכיתנא מיישנן ואי אית בהו קיטרי שרי להו. ור"ת פסק דגת בעיא ניגוב כסתמא דמתניתין ותו שבתוספתא [פ"ט ה"ג] קתני הדפין והלולבין והעדשים מנגבן, והוגה בספרים מדיחן משום דקשי[א] לתלמידים אמאי פליג להו בתרי בבי לעניין ניגוב. ואפילו לפי גירסת הספרים עדשים לאו היינו גת אלא דף עגול משונה משאר דפים, וכן נמצא באלפא ביתא דר' (מפר') [מכיר], ומדלא רמינן מתניתין אברייתא ש"מ דלא פליגי. והא דדרש רבא נעוה ארתחוה, בשלא דרך בה אבל דרך בה ואית בה פילי אפילו רתוח לא יועיל. ופסק כללו של דבר, גת של אבן או של עץ שאין מזופפין אי לא דרך בה גוי בעי ניגוב ואי דרך בה בעי רתיחה. ואי מזופפין ודרך בה פילי בעי קילוף ואי לא דרך (במזופפין בעי רתיחה ואי מזופפין) בעי רתיחה. ואי לא דרך בשאינו מזופף וגם לא היה יינו של גוי אלא של ישראל ונגע בו הגוי בהא אמרינן לעיל [ס' ע"ב] ההוא גוי דאשתכח במעצרתא ומסיק אי איכא טופח על מנת להטפיח בעי הדחה ובעי ניגוב ואי [לא] בהדחה [בעלמא] שרי. וחתיכות בגד או נעורת שבין סידקי הגת דינם בניגוב כדתניא של בצבוץ מנגבן. ונראה בעיני שאפילו לפי דבריו אין להחמיר (ו)כולי האי בזמן [הזה] שאין בקיאין בעניין נסוך וסגי בהדחה.
<h2>דף עה:</h2>
עניין כלי תשמיש של גוים (טבילות) [טבילתן] וליבונן והגעלן פירשתי בפרק כל שעה בסימן תס"ד. הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל. יש אומרים דלשון טבילה לאו דווקא אלא הדחה בעלמא מדמוסיף בעל הגמרא לפרש תנא וכולן צריכין טבילה במ' סאה. ויש מפרשין (הכא) [דבא] להודיענו דאע"ג דסגי ברביעית מן התורה, שצריך מ' סאה דרביעית מקוה בטלוה רבנן כדאיתא בנזיר [ל"ח ע"א], והמשנה נשנית קודם לכן וכו'.
<h2>דף עו:</h2>
הסכין שפה והיא טהורה. ומיהו טבילה בעי דאפילו חדשים אם כלי הגוים בעי טבילה. אמר רב הונא ונועצה עשר פעמים בקרקע, פר"ש אחרי ששפה נועצה י' פעמים בקרקע. ושפה פירש בבגד צמר שאינו חלק. ע"א פירש במשנה שפה באבן של נפחים. ואכות אותו [דברים ט' כ"א] מתרגמי' ושיפית יתיה. ונ"ל אם משפשפ(ת)ו בקרקע יותר מי' פעמים כל כך עד שנראה שעבר השומן ממנה יפה יפה ואפילו בלא נעיצה דיו בכך ואפילו אם יש בסכין גומות אבל סכין שאין בה גומות סגי ליה בעשר פעמים. אמר רב הונא בריה דרב [יהושע] לחתוך בה צונן. אבל לאכול בה רותח בעיא הגעלה בכלי ראשון. והני מילי אם נשתמש בה רותח ורוצה לחתוך בה צונן אבל אם נשתמש בה בצונן ורוצה לחתוך בה דבר צונן דיי לו בהדחה אם אין נראה דבוק בו שום איסור. אבל בפסקי' דרבינו שמואל כתב וסכין שחתכו בו חלב או נקרו בו בשר נועצו עשר פעמים או משפשפו בקרקע קשה ומדיחה ודיו שהרי לא נשתמש בו בחמין. ונראין דברי מדבריו מדפסק בפרק הכל שוחטין [חולין ח' ע"ב] לגבי סכין ששחט בה טריפה והילכתא בצונן (למסיק) [ומסיק] ואי איכא בליתא דפרסא למכפריה תו לא צריך. והתם פרישת להא מילתא שפ[יר] בספר זה [סי' אלף פ"א].
